באמת אפשר לעשות את זה, להסתכל על החיים ולומר שלא היה לנו יום אחד רע בחיים שלנו? מי כן הצליח?
“כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא” אומר רבי נחמן.
אבל איך? איך אני יכול להביט בטוב כשאני כואב? מתייסר? חווה אתגרי חיים או קשיים? אפשר בכלל להבין את זה ברגע האמת, בזמן הקושי הממשי, כשהתכלית המוחלטת נמצאת רחוק מאוד מעבר לאופק של ההבנה שלי?
לא נדבר עכשיו על הניסיון להשיג את הדרגה הגבוהה של הידיעה של “הכל הוא לטובה”. נסתפק רק באמונה שזה המצב, אפילו אם אנחנו לא יכולים לראות אותו. קל להאמין בתיאוריה. אבל איך מפנימים את האמונה אל תוך הלב שלנו ומגיבים בהתאם? מוגזם יהיה אפילו לצפות לחוות שמחה בשיא הכאב, נכון? אז גם לא נדון בזה, ניגע בכאב הזה כמה שפחות.
בתנאים רגילים יותר, כאשר העניינים לא מסתדרים כמו שהיינו רוצים, דבר שקורה כמעט כל יום, כיצד נוכל ללמוד לקבל באהבה את עליונות החכמה האלוקית? איך נוכל לעמוד איתנים בשמחה ובאושר שלנו במקום לבעוט, לקטר ולהתלונן? איך, בעולם החשוך הזה, נוכל ללמוד להביט בדרך אחרת באותם הדברים שהלב שלנו חפץ בהם?
תשמעו סיפור.
פעם פנה איש אחד עם אותן שאלות בדיוק לרבי דב בער המגיד ממזריטש: “איך אוכל ללמוד להשלים עם הדברים הרעים שבחיים?”. השיב לו המגיד: “יש לי תלמיד שיוכל לסייע לך. שמור רבי זושא (זוסיא) והוא גר במקום פלוני. גש אליו”.
וזה מה שהוא עשה. הוא נסע אליו ו… מצא בית רעוע ושפל שגילה סימנים מובהקים של עוני וסבל קיצוניים. כאשר הופיע רבי זוסיא, האיש הסביר לו מדוע הוא בא. “אני לא מבין” אמר רבי זוסיא, “למה המגיד שלח אותך אלי? מעולם לא היה לי יום רע כל חיי!”
כל חסיד מתחיל מכיר את הסיפור הזה. אבל רבי זוסיא שבסיפור – האם התקיים באמת? רבי זוסיא מאניפולי האמיתי – האם כך היה? האם בחיים האמיתיים יכול אדם לחיות בעוני מוחלט על כך הכרוך בו – רעב, מחסור, אי נוחות, חולי, כאב – ולמרות זאת להיות בגן עדן? רבי זוסיא – האם הוא לא הרגיש את חוסר הנוחות, בעוד אנשים רבים כל כך המתגוררים בווילות המהודרות שלהם, עם אוכל, ביגוד וכסף רב יותר מכפי שהם בעצמם אפילו יכולים לנצל, מסתובבים בעננה, מדוכאים ומלאי טענות?
אולי גם זה יעניין אתכם:
אולי חלק מאיתנו שמסתכלים על רבי זוסיא וחושבים, ‘כנראה הוא לא התנסה בתנאים טובים יותר לכן הוא לא מרגיש עד כמה המצב שלו עגום… אבל אני לא יכולתי להשלים עם מצב כזה בחיי, לחוות חוויה משפילה כמו שלו’.
זאת תגובה טבעית של חשש. אנא, בורא עולם, אל תעשה לי דבר כזה… אבל האם באמירה כזאת יש שמץ של גאווה וחוסר הסכמה לקבל את דין הבורא באהבה? אמנם אנחנו רוצים לקבל את הייסורים באהבה אבל חושים, שגם אם למדנו להביט אחרת בעולם, גם אז הכאב לא נעלם לחלוטין! ובדרכנו הילדותית, האם זה בעצם מבוקשנו – שהכאב והייסורים פשוט ייעלמו? דרכו של רבי זוסיא –האם היא באמת פתרון?
אפשר בהחלט להעריץ את רבי זוסיא ולהתפעל מגדולתו. אבל מה מועיל לנו המופת שלו? אתה ואני נוכל להשיג דרגה כזאת מבחינה מעשית? איך יכולים אנשים מן השורה, על כל חולשותיהם, צרכיהם, רצונותיהם וציפותיהם האנושיים, להרגיש שהכאב, הקשיים והרע הם טובים?
בתנאים רגילים יותר, כאשר העניינים לא מסתדרים כמו שהיינו רוצים, דבר שקורה כמעט כל יום, כיצד נוכל ללמוד לקבל באהבה את עליונות החכמה האלוקית? איך נוכל לעמוד איתנים בשמחה ובאושר שלנו במקום לבעוט, לקטר ולהתלונן?
אולי האיש שבא עם שאלותיו אל המגיד ממזריטש הרגיש בדיוק כמונו, כשעמד שם לפני רבי זוסיא. מדוע שלח אותי המגיד הנה? איזו תשובה יש כאן? אולם השאלה בעינה עומדת: כיצד מתמודדים עם הייסורים? מכיוון שהם מלמדים אותנו בין שנראה ובין שלא נרצה…
ייתכן שאף עלה בדעתכם לשאול: מדוע שלח המגיד את האיש אל רבי זוסיא, וכי לא היה עדיף אם היה שולח אותו עם תכנית מודרכת לשיפור עצמי כדי להעמיק בעזרתה את אמונתו? כיצד הוא אמור להרוויח מהביקור אצל רבי זוסיא?
מי במרכז?
נתחיל בכך שנחשוב על רבי זוסיא – מה הוא היה באמת? הוא היה מופת של ביטול. רעיון הביטול הוא להפוך דבר ללא כלום, לבטל את קיומו, לשים אותו אצל בורא עולם. במונחים של המוסר והחסידות, ביטול מתייחס למצב של הכנעה והתעלות. האדם מכיר בעצמו כיציר כפיו של הקב”ה, כתלוי בקב”ה, כעבד לבוראו. ביטול הוא ההיפך הגמור של ישות, המצב הרגיל של מרבית בני האדם, שבו הם חווים את עצם כישויות נפרדות ועצמאיות, בעלות השקפה ותגובות המתמקדות בהם עצמם.
הביטול הטהור הוא לא מצב שאפשר לחוות אותו באופן קבוע בעולם הזה. אפילו לדבר על ביטול כחוויה הוא מעין סתירה מיניה וביה, שהרי “החוויה” פירושה שיש מי שחווה את החוויה, ואילו בביטול ניטל האדם ממש מתוך עצמו. רבי נחמן מבהיר (ליקוטי מוהר”ן ד, ט) שאפילו מבקשי הרוחניות המתקדמים ביותר חווים ביטול רק לרגעים קצרים וחולפים. למשל, בשיאי תפילה מכוונת ובהתבודדות.
אולם, קיים היבט ארצי יותר של הביטול שכל אחד מסוגל לחוות אותו. שלב אחר שלב, פועלים לקראת שינוי יסודי באוריינטציה שבה מוותרים על ה”אני במרכז” לטובת ה”קב”ה במרכז”. לומדים להשלים עם הרעיון שמטרותיו של הקב”ה לגבי חיינו – כפי שהן נלמדות בתורה – חשובות יותר מהיעדים והמשימות הארציים היקרים כל כך להיבט האנוכי הגשמי שבנו. הקווים המנחים של הקב”ה בדבר, הדרכים להצליח בחיים אמיתיים יותר ומבוססים יותר מכל הרעיונות שאנו והסובבים אותנו נוכל אי פעם להמציא בעצמנו.
ביטול הוא ההיפך הגמור של ישות, המצב הרגיל של מרבית בני האדם…
למה אנחנו לא חווים את הטוב של הקב”ה בכל שעה תמיד, אם לא בגלל התמקדות תשומת ליבנו במה שאנחנו רוצים, במה שאנחנו שואפים אליו, ביעדים, במשימות ובמטרות שלנו. אנחנו רוצים לשלוט בעניינים ולאלץ אותם לזרום כרצוננו. כאשר הדברים לא מסתדרים, אנחנו נמתחים, מודאגים וחוששים. ואחר כך, מתוסכלים, זועמים, מדוכאים…
איפה העיניים שלנו? רבי נחמן אומר, שהשמש זורחת תמיד, אבל לא תמיד אפשר לראות את האור שלה, מכיוון שכדור הארץ חוסם את שדה הראייה שלנו, אף על פי שכדור הארץ קטן לאין שיעור מהשמש!
“השמש” בנדון שלנו מסמלת את האור האלוקי – אורם של התורה והצדיקים. “כדור הארץ” מסמל את החומרנות הארצית – העולם הזה, על כל התשוקות והאובססיות שלו.
דמיינו לעצמכם, אומר רבי נחמן, שאתם עומדים ופניכם אל עבר הר גבוה. עכשיו, קחו אפילו מטבע קטן והעמידו אותו מול העיניים שלכם – לא תוכלו לראות את ההר. כך גם בבואנו לעולם הזה: אנחנו שוקעים בקרב הבלי העולם הזה וחושבים שאין טוב ממנו, מכיוון שעולם קטנטן זה מונע מאיתנו לראות את אורה הגדול של התורה, שהוא אלפי פעמים גדול יותר. העולם קיים שם מול העיניים שלנו, וחוסם את הניסיונות שלנו לראות מעבר לו. אם רק היינו יכולים להסיר את המחסום מלפני עינינו, היינו רואים אור כל כך נפלא – אורם של התורה והצדיקים – ולא היינו מרגישים שום מחסור.
“אוי ואבוי!” קרא רבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש זיע”א, “העולם מלא קרינה כה מדהימה, סודות כה נפלאים… ורק היד הקטנה שניצבת שם מול עינינו מונעת מהן לראות את האורות הגדולים הללו…” (ליקוטי מוהר”ן ח”א קלג).
אילו רק היינו יכולים להרים מעט את הראש לנו ולהביט מעט יותר לרחוק… משמעותו המעשית של ביטול היא בדיוק זאת: להתרומם מעט כדי לראות מעבר לאינטרסים ולרעיונות האנוכיים שלנו. אט אט, לומדים למחוק את החלק שמצהיר: “אני רוצה שדבר יסתדר בדרך הזאת. אני יכול לקבל את הדברים כטובים רק אם יסתדרו בדרך שלי”… וכך מגיעים לשלב שמקבלים ש”אתה גזרת שכך יהיה, ובעצם – אתה יודע טוב ממני!”
רבי זוסיא השיג את השלמות בביטול זה. כך עלה בידו לקבל שהכל מאת הקב”ה ולכן יכול היה לומר בלי לחשוב פעמיים: “מעולם לא היה לי יום רע בחיי!”
מאמרים נפלאים ומרתקים נוספים בנושא צמיחה אישית תמצאו בקישור הזה.
