מחפשים את השילוב הנכון של צמיחה האישית והרוחנית עם הפן האישי והציבורי? הגעתם למקום הנכון!…
מי שמחפש את השילוב הנכון בין עבודת השם בפן האישי לבין העבודה בפן הציבורי – ימצא את זה בברסלב, כי בה יש את השילוב המושלם בין עבודת היחיד לעבודת הרבים. כי בברסלב, כאשר מתקבצים ביחד, זה לא מבטל את הנקודה האישית, וכאשר נמצאים לבד זה לא בפירוד מהציבור, אלא זהו שילוב מדהים של יחידים שכל אחד מהם עובד את השם בדרך המיוחדת לו, שעכשיו בעת הקיבוץ ועבודת הציבור, הוא מתכנס וכולל את הנקודה שלו עם הנקודות של חבריו. לכן מצוי היה בברסלב פעמים רבות שכאשר מקורב חדש מגיע לומדים אתו את התורה “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים” (בסימן ל”ד) המדברת משלושת הנקודות: נקודת עצמו, נקודת החבר ונקודת הצדיק. בתורה זו לומדים שכל אחד צריך שתהיה לו ברורה הנקודה האישית של עבודתו הפרטית, ורק כך יוכל להתחבר גם עם הציבור באופן שהנקודות של חבריו יאירו בו ולא יכחישו אותו, וכל זה נעשה על ידי התקשרות לנקודת הצדיק שהיא שורש כל הנקודות.
פעם אחת הוכיח רבינו את אחד מתלמידיו שעזב את חברת החסידים והתרחק לזמן ארוך, ואמר לו, ממה נפשך – אם הוא עבד את השם באותו זמן היה מרוחק, אז אדרבה, היה צריך לבוא ולתת את הכוח הזה של עבדות השם שלו לחבורה ואם לא וכו’.
אבל מה כואב וקשה כאשר דווקא אצל רבינו, שאחד מהדברים המיוחדים שהוא נותן לנו הוא לחזק ולהאיר את נקודתנו האישית, ישנם כאלה שחורטים על דגלם סוג של “התבטלות” כזו שבה המקורב מאבד את נקודתו האישית – כל ההיפך מכוונת רבינו שמסר נפשו לעזור לנו מבלי לקחת לנו את הבחירה ובכך להשאיר לכל אחד ממקורביו את כבודו האלוקי, שלא יהיה מאוכל לחם בושה – יסוד כוונת בריאת האדם בעל הבחירה.
אם אדם רואה בעצמו שהוא צריך כל מיני עזרים חיצוניים כדי להתפלל, וחסרה לו חיות מצד עבודתו העצמאית, ובלי איזו “דמות חיקוי” או קהילה הוא מרגיש ריק – זה צריך לעורר אותו להתחזק יותר להאמין בנקודה שלו, להתחזק להאמין בעצמו – שהוא מצד עצמו רוצה להתקרב לעבודת השם ולא להיות תלוי במישהו אחר בשביל זה, כי אנחנו חסידי ברסלב מקושרים כולנו לרבינו הקדוש שמעורר אותנו לעבוד את השם כל אחד בכוח הנקודה שלו בלי תלות בשום אדם, מלבד הצורך הפשוט בחברים טובים בשביל לעבוד את השם ביחד.
וכן לצד השני, אם אדם לא מסוגל כלל להתקבץ עם הציבור ולתת את הנקודה שלו לכלל ולקבל מחבריו את נקודתם הטובה, גם זה לא נכון. מה תאמר? שקשה מאוד למצוא קיבוץ של אנשים כאלה שרוצים באמת להתפלל וכדומה, ובכל מקום יש כאלה שמסתכלים עליך וכיוצא בזה הרגשות שמונעות אותך מלהיכנס לבית כנסת? – אכן, זה קשה למצוא חבורה טובה להתחבר אתה אבל זה אפשרי עם הרבה תפילות, ואדרבה, צריכים באמת להשקיע על זה תפילות ומאמצים רבים למצוא חבורה כזו חביבה, שכפי שמובן בכמה מקומות בדברי רבינו הקדוש שבזה תלוי עיקר תיקונו של האדם.
אולי גם זה יעניין אתכם:
ובינתיים, צריכים להתפשר ולמצוא על כל פנים מקום שנקרא על שם רבינו ששם לא מפריעים לך להתפלל בכוח ובכוונה כרצונך, ותוכל שם לשמוע קדיש וקדושה וללמוד תורה מעט או הרבה, ובעזרת השם, שם אולי תפגוש עוד אחד או כמה שהם כלבבך, וביחד תוכלו לייסד חבורה כזו כמו שרבי נתן תיאר לנו, שמתחברים ביחד בכוונה להיכלל בצדיק האמת וכו’.
ועיין בהלכות קריאת התורה (הלכה ו) שם מבואר היטב השילוב בין עבודת היחיד ועבודת הרבים, ונביא מעט מהכתוב שם:
“וזהו (אבות פרק א): ”אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי, היינו עניין הנ”ל שצריכין שניהם דווקא לקרות בציבור ולהשלים פרשיותיו בפני עצמו, כדי שעל ידי זה יזכה להיכלל בתוך נפשות הציבור הקדוש, שזה עיקר בחינת קבלת התורה כנ”ל.
“וזהו, אם אין אני לי מי לי, שאם לא אשתדל בעצמי ללמד ולהגות בתורה ועבודה, מי לי, כי חובת האדם של כל אחד ואחד אין מי שיפטר אותו מזה. וכשאני לעצמי מה אני, כי בוודאי תורתי ועבודתי בעצמה אינה נחשבת, כי עיקר בחינת קבלת התורה שמחויב כל איש ישראלי לקבל בכל דור, הוא רק על ידי שיתחבר ויכלל בתוך הציבור הקדוש כנ”ל.
“ואם אומר שלא ללמוד ולהתפלל כי אם כשאזכה לבא ולהתחבר לציבור הגון העוסקים בתורה ועבודה? על זה משיב לעצמו ואם לא עכשיו אימתי, כי חס ושלום, יכלה זמן ימי חייו ולא יזכה לזה, כי לימוד ועבודה של הציבור אינו קבוע בתמידות כנ”ל, ובתוך כך יאבד הרבה מימי חייו בלא תורה ועבודה. וגם כי לא בנקל זוכין למצוא ציבור הגון שיזכה להשלים עבודתו על ידם. וכל כוונת התנא להורות לאדם הרוצה לפקח על ימי חייו שלא יאבד ימיו חס ושלום, שצריך להשתדל לבקש ולחפש מאוד ולהתפלל להשם יתברך שיזכה למצוא רבי אמיתי עם ציבור הגון, שהם תלמידיו הנלווים אליו ויאחז בזה, וגם מזה אל תניח ידך להתחבר בכל עבודתו בתורה ותפילה עם הציבור ההגון כנ”ל. וגם בפני עצמו יעסוק בתורה ותפילה בעת שאינו יכול להתוועד עם הציבור, וגם אז יהיה מקשר עמהם בפנימיות לבבו שכל כוונתו בעסקו בתורה ותפילה יהיה שיזכה להיכלל תמיד עם הציבור הקדוש הנכללים בהרבי האמיתי שיש לו בחינת רוח הקדש וכו’, שעיקר התיקון על ידו וכנ”ל”. עיין שם עוד דברים נפלאים.
ועל מעלת בתי כנסיות ומדרשות והתחברות עם הרבים, מרחיב רבי נתן וכותב בהלכות בציעת הפת ה’ (עיין במאמר הקודם) שאנו אוחזים בה:
“…וְזֶה מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל שֶׁמְּדַבֵּר בְּשֶׁבַח בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. וְזֶהוּ כִּנְחָלִים נִטָּיוּ וְכוּ’, כִּי הֵם מְטַהֲרִין אֶת הָאָדָם כְּמוֹ נַחַל נוֹבֵעַ, כִּי הֵם בְּחִינַת נָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק וּכְמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר שֶׁעוֹמְדִין תָּמִיד כְּנֶגֶד הַבְּגָדִים הַצּוֹאִים לְטַהֵר מִכֻּלָּם אַף אִם מִתְגַּבְּרִין בְּכָל פַּעַם כְּמוֹ שֶׁמִּתְגַּבְּרִין, כִּי הַתּוֹרָה שֶׁהִיא בְּחִינַת נַחַל נוֹבֵעַ וְכוּ’. בְּחִינַת מְקוֹר מַיִם חַיִּים מִתְגַּבֵּר עֲלֵיהֶם תָּמִיד וּמְטַהֶרֶת מֵהֶם כַּנַּ”ל. שֶׁזֶּהוּ מַעֲלַת הַבֵּית הַכְּנֶסֶת וּבֵית הַמִּדְרָשׁ שֶׁמֵּחֲמַת שֶׁיֵּשׁ מָקוֹם קָבוּעַ לְתוֹרָה וּתְפִילָּה עַל יְדֵי זֶה סוֹף כָּל סוֹף נִטָּהֵר מֵהֶם, כִּי אָדָם יְחִידִי יְכוֹלִין לְהַפִּיל חַס וְשָׁלוֹם עַל יְדֵי הִתְגַּבְּרוּתָם כַּנַּ”ל. אֲבָל כְּשֶׁיֵּשׁ בֵּית הַמִּדְרָשׁ קָבוּעַ כָּל מִי שֶׁהוּא בִּכְלַל אַנְשֵׁי הַבֵּיִת הַמִּדְרָשׁ הַקָּדוֹשׁ וְאֵינוֹ מַפְרִיד עַצְמוֹ מֵהֶם לְגַמְרֵי חַס וְשָׁלוֹם, בְּוַודַּאי יִתְגַּבֵּר קְדֻשַּׁת הַבֵּיִת הַמִּדְרָשׁ שֶׁכָּלוּל מֵעֵסֶק הַתּוֹרָה שֶׁל רַבִּים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם כֹּוחַ בְּיוֹתֵר לְהַמְשִׁיךְ עֲלֵיהֶם הֶאָרָה מִשָּׁורְשֵׁי נִשְׁמוֹתֵיהֶם הַנִּמְשָׁכִים עַל יְדֵי הַצַּדִּיקֵי אֱמֶת שֶׁנִּקְרָא הַבֵּית הַמִּדְרָשׁ עַל שְׁמוֹ שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִזְכֶּה גַּם הוּא לִשָּׁאֵר עַל עָמְדּוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה נִטְהָר בִּכְלָלָם מִכָּל הַבְּגָדִים הַצּוֹאִים וְיִזְכֶּה לִבְגָדִים נְקִיִּים כַּנַּ”ל:
“וְזֶה, חָבֵר אָנִי לְכָל אֲשֶׁר יְרֵאוּךָ, כִּי צְרִיכִין לָזֶה לְהִתְחַבֵּר לִירֵאִים אֲמִתִּיִּים הָאֲחוּזִים בְּצַדִּיקֵי אֱמֶת כְּדֵי שֶׁיּוּכַל עִמָּהֶם לִזְכּוֹת לִבְחִינַת תּוֹרַת חֶסֶד הַנַּ”ל, כִּי אָדָם פָּשׁוּט לְבַדּוֹ בְּווַדַּאי אֵינוֹ זוֹכֶה לָזֶה כִּי אִם כְּשֶׁמִּתְחַבְּרִים לִירֵאִים אֲמִתִּיִּים בִּבְחִינַת חָבֵר אָנִי לְכָל אֲשֶׁר יְרֵאוּךָ וְכוּ’ וְכַנַּ”ל”.
אם אדם רואה בעצמו שהוא צריך כל מיני עזרים חיצוניים כדי להתפלל, וחסרה לו חיות מצד עבודתו העצמאית, ובלי איזו “דמות חיקוי” או קהילה הוא מרגיש ריק – זה צריך לעורר אותו להתחזק יותר להאמין בנקודה שלו, להתחזק להאמין בעצמו…
נעלה לבית המקדש
אם נתבונן מה הייתה צורת החיים של עם ישראל לפני שחרב בית המקדש, נראה שכל החיים סבבו סביב החיים הציבוריים בבית המקדש ששם היו מקריבים קרבנות עבור כל הציבור, וגם היחידים היו באים להקריב שם קורבנותיהם, והיו שם הלוויים שהיו שרים על דוכן, והיו בכל עיר ישראל העוסקים במעמדות וכו’.
וכל זה בכל ימות השנה, ומה נאמר על ימים טובים שאז היו כל ישראל עולים לרגל ביחד ומי היה יכול אז להתבודד לו לעצמו ולהיות ‘זאב בודד’, או לומר שהצפיפות וההתקהלות קשים לו? כמו שהיה לאיש אחד שרצה מאוד לנסוע לנסיעה הקדושה למירון בל”ג בעומר אבל הצפיפות הייתה כבדה עליו, עד שחשב בדעתו שאם יבנה בית המקדש הוא יהיה מחויב לעלות בצפיפות גדולה לבית המקדש – האם גם אז ימנע מזה ח”ו? וכך קיבל חשק והתגבר והשתתף עם הציבור בעליה למירון.
והיום, שאין לנו את החיים שסובבים סביב בית המקדש צריכים שיסבבו סביב הבית כנסת ובית המדרש של החברים האוחזים עצמם בצדיק, כמובא שם בדברי רבי נתן בפירוש, ודווקא זה מה שמביא שלמות לעבודה של ההתבודדות, מה שאחרי כן האדם גם יודע להשתתף עם הציבור ולעסוק ביחד בתורה ותפילה בהתקשרות לצדיק.
וכן מובא בשם הבעל שם טוב מחשיבות דיבוק חברים בזמן הזה בספר ‘מאור ושמש’, וזו לשונו (פרשת כי תצא):
“והנה ראינו בדורות שלפנינו טרם נתפשט בעולם נוגה אור דרך הבעל שם טוב זצוק”ל אשר בעת הזאת מראש חודש אלול ואילך כל איש אשר נגע יראת השם בלבבו והיה ירא וחרד מאימת הימים הנוראים הממשמשים ובאים, היו נסגרים חדר בחדר להתבודד בלי חברת האדם בבתי כנסיות או בביתם, ומהם אשר התענו תעניתים ועשו סיגופים ופרישות מבני אדם.
“אמנם הגם כי רחמנא ליבא בעי וכל מעשה אשר יהיה כוונת עושהו בלתי להשם לבדו הוא טוב לפני א-להים, ואולם לא זו הדרך העיקרי בעבודת השם יתברך, רק העיקר והיתד שהכל תלוי בו ותוכן דרכי התשובה הנכונה המצא תמצא על ידי אהבת חברים ודיבוק חברים והתקרבות לצדיקי הדור, ועל ידי זה יבוא לתכלית ההכנעה כי יראה עבודת חבריו וגודל תבערת יקוד לבבם והתלהבותם לעבודת הבורא ברוך הוא, ועל ידי זה ילמד לעשות גם הוא כמותם ויכיר עוותתו וישוב בתשובה שלמה.
“והגם כי ידמה בנפשו אשר בעת התבודדותו יעורר לבבו יותר לשוב בתשובה ולהדבק בהשם, מאשר יהיה בחברת אוהבים וחברים מקשיבים כי על ידי חברת בני אדם ייפרד מדביקותו, עם כל זה יותר ראוי ונכון להחזיק במעוז אהבת חברים ולקרב אותם לדרך השם, כי על ידי זה יוכל להמשיך הארה לאורך ימים על ידי מה שמקרבם לעבודת הבורא ובהתבודדות אינו פועל כי אם לשעתו. והנה, ידוע בתיקונים כי השכינה הקדושה נקראת קן ציפור, והוא כי ציפור רומז לנשמות ישראל ובכל מקום אשר ייוועדו יחד נשמות בני ישראל לעבוד השם – הן לתורה והן לתפילה, השכינה שרויה ביניהם ומסתופפת עליהם כאם על בנים”. עד כאן לשונו.
ילכו מחיל אל חיל
לכן זה יסוד לבעלי תשובה שימצאו להם בית מדרש של אנשי שלומנו לעסוק שם בתורה בקביעות גדולה, כמובא בדברי רבי נתן. ואם אמנם צריכים להיזהר ולהתרחק בכל מיני ריחוק ממקומות שגם שם מנופפים בדגל הזה של קביעות עתים לתורה אבל אינם מניחים לאדם לעסוק בעבודת השם כרצונו וכפי הנקודה שלו, אבל זה לא אומר שבגלל זה האדם פטור מזה ח”ו.
כי גם כאן נכנסת אותה נקודה של דרך האמצע והממוצע. כי מצד אחד, ישנם מקומות שמדגישים מאוד את עניין הלימוד בבית מדרש ו’כולל’ וכדומה, אבל פעמים רבות ישנו חסרון, שאינם מניחים לאדם ללכת בדרך המיוחדת שלו ואפילו מונעים אותו מללמוד ספרי רבינו או להרבות באמירת תפילות וכדומה, ובוודאי שלא שייך להיות חסיד ברסלב במקום כזה.
עם תפילה לבורא עולם משיגים הכל, אפילו חברים טובים אמיתיים!…
אבל אם האדם ‘בורח’ בגלל זה לקיצוניות הנגדית, היינו שבכלל לא קובע את עצמו בבית המדרש בגלל זה, גם זה לא נכון. כי בוודאי ‘לא עם הארץ חסיד’, וכמו שרבי נתן הדגיש – אין שום אפשרות להיטהר מהבגדים הצואים בלי שיקבע עצמו בבתי כנסיות ובתי מדרשות לעסוק בתורה בקביעות גדול.
מה הפתרון, אם כן? הפתרון כמו שרבי נתן כתב יכול לבוא רק על ידי ריבוי תפילה ובקשה מהשם יתברך שיזכה אותנו למצוא חברים טובים אמיתיים, שהם תלמידי חכמים ועובדי השם, שאפשר להתחבר אתם ולעסוק ביחד בתורה ועבודה בלי הגבלות ובלי שיכבו לנו את הנקודה הפנימית הבוערת להשם.
ומצד שני, לא לחשוב שבעל תשובה יכול לחיות לגמרי בלי מסגרת ולעסוק בעבודת השם לפי הרגשות חולפות, כי אז לעולם לא יצליח לצאת מאחיזת הבגדים הצואים. כי כל אחד חייב להיות חזק עם עצמו ולקבוע לו עתים לתורה – הן בנגלה והן בפנימיות התורה, ושם צריך משמעת עצמית ללמוד גם כשאין חשק ולא מאיר, כמו שרבי נתן כתב שם, שכאשר עובר על האדם מה שעובר ובוודאי שקשה לו מאוד אז להתרכז ולשבת וללמוד תורה, אז דווקא זה התיקון שיכריח עצמו וימשיך דעתו אל התורה ויעסוק בה, ואז יצא מטומאה לטהרה (עיין בקטע שהובא לעיל).
ויתכן מאוד שבשלב מסוים של החיים גם לימוד ב’כולל’ יכול לבוא בחשבון, כדי שהאדם ילמד להרגיל את עצמו לקבל עול תורה ושמירת הזמנים וכדומה, כמו שרואים שהרבה מאנשי שלומנו למדו זמן מה בישיבות ובכולל, אבל העיקר להגיע למצב של ‘הרגל הלימוד עולה על הכל’ (כמובא בספר המידות) כך שעם כולל ובלי כולל הוא תמיד ילמד בהתמדה פוסקים וספרי רבינו, שהם עיקר הלימוד, וגם יהיה בן חורין להרבות בתפילות ותחנונים והתבודדות כפי מה שהצדיק מאיר בו.
(מתוך הספר “באמצע הדרך”)
גם אתם מחפשים את האמת? כנסו לקישור הבא וגלו דברים מעניינים במסע אחרי האמת!