בתשעה באב בשיא החושך ישבנו על הארץ והתאבלנו, ואז ברגע אחד עברנו לנחמה. מה התגלה פתאום בתשעה באב שבמעבר חד עברנו מאבל לנחמה?
השבת הקרובה נקראת שבת ‘נחמו’, על שם ההפטרה של הפרשה הנקראת בשבת זו: “נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם” (ישעיה מ). לאחר שהשבוע ישבנו על הרצפה וביכינו את שריפת בית המקדש שנחרב לפני אלף תשע מאות חמישים ושלוש שנים, מיד אחרי תשעה באב אנו מתנחמים וקוראים דברי נחמה בהפטרה של פרשת השבוע, למשך שבעה שבועות עד ראש השנה הקרוב ומתחילים כאמור בהבטחה של הבורא: “נחמו נחמו עמי”.
אני רוצה לפתוח בדברים נפלאים שאבי מורי ר’ חיים קרמר, השם ישמרהו ויחיהו, נוהג לומר מדי ‘שבת נחמו’ בשולחן השבת, והדברים נחקקו בליבי:
ה’בני ישכר’ (ספרו של הרבי הקדוש מדינוב) שואל: מדוע המילה ‘נחמו’ נכפלת פעמיים: “נחמו נחמו עמי”? בנוסף, ידוע שמבין השמות של השם המילה ‘אלוקיכם’ מרמזת על מידת הדין, היה ראוי, אם כן, שהנחמה תבוא מצד השם י-ה-ו-ה המרמז על מידת הרחמים?
אולי גם זה יעניין אתכם:
מסביר ה’בני ישכר’ על פי דברי חכמינו זיכרונם לברכה, שבעת החורבן, בעקבות החטאים, מידת הדין הייתה כל כך חזקה עד שגם מידת הרחמים, הסנגוריה כביכול, הסכימה עם מידת הדין להחריב את בית המקדש. לכן, ראוי שגם הנחמה תהיה כפולה, שגם מידת הדין תסכים עם מידת הרחמים שמגיעה לעם ישראל נחמה. לכן נכפלה המילה ‘נחמו’ בפסוק, לומר לנו שלא רק מידת הרחמים מסכימה לומר לנו ‘נחמו’, אלא אפילו מידת הדין המיוצגת בשם ‘אלוקיכם’ מסכימה גם היא שמגיעה לנו נחמה.
הדברים מתאימים במיוחד בשנה זו, אחרי שמידת הדין הייתה כל כך מתוחה ועם ישראל חווה, לצד הקושי בקורונה, אסונות ציבוריים קשים: במירון, באובדן 45 נפשות יקרות בחגיגות ל”ג בעומר, אחר כך באסון קהילת קרלין בכניסת חג השבועות בנפילה מטורבינות. ולאחרונה באסון במיאמי, שאנשים קרסו אל מותם במוות קשה מנשוא. שלא רק מידת הרחמים, אלא גם מידת הדין תסכים שמגיעה לנו נחמה ונזכה לנחמה שלמה ואמיתית, ולבניין בית המקדש במהרה בימינו, אמן.
בעת החורבן מידת הדין הייתה כל כך חזקה עד שגם מידת הרחמים, הסנגוריה כביכול, הסכימה עם מידת הדין להחריב את בית המקדש. לכן, ראוי שגם הנחמה תהיה כפולה!
נעסוק השבוע בנושא הנחמה של שבת זו ‘שבת נחמו’. נשחזר רגע את ההליכים של השבועות האחרונים: בתשעה באב, היום שבו נחרב בית המקדש, ישבנו על ארץ והתאבלנו על חורבן בית המקדש, ירדנו לרצפה, הכי נמוך שיכול להיות, והתאבלנו מכל הלב. איך יתכן, שהחל מיום שבעה עשר בתמוז, ככל שהתקרב תשעה באב, הגברנו את רמת האבלות, ודווקא בתשעה באב עצמו בזמן שבו בית המקדש נשרף, בשיא האבל, אנו עוברים בבת אחת לנחמה. האם לא ראוי שנקדיש כמה ימים לאבלות, הרי בית המקדש עדיין לא נבנה לצערנו? איך נוכל להסביר את המעבר החד לנחמה ולתקווה?
רבי נתן מעניק לנו את התשובה בהסבר נפלא:
הפסוק אומר (עמוס ט): “הלא כבני כושיים אתם לי בית ישראל”. כלומר, השם פונה לעם ישראל ואומר להם: אתם עם ישראל, אינכם שונים בהרבה מהגויים שסביבותיכם העובדים עבודה זרה, זה כמובן מאוד עצוב לשמוע ‘מחמאה’ כזאת מהבורא, וגם לא מובן איך כמה פסוקים אחר כך השם אומר: “אפס כי לא השמד אשמיד את בני ישראל”, ואם אכן עם ישראל ככל הגויים, מדוע היחס אליהם יהיה שונה מאשר לגויים עובדי עבודה זרה? רבי נתן מגלה לנו, שיש כאן חסד עצום והבורא רוצה רק את טובתנו.
נסביר את הדברים במשל: איש ציבור חטא במעשים שמהווים כתם עצום על האישיות שלו, ככל שננסה להסביר את הנסיבות שגרמו לו למעוד ולחטוא, לא נצליח. הטענות הציבוריות נגדו רק ילכו ויתגברו. הכתם עצמתי מדי. לעתים, הדרך היחידה להציל אותו היא דווקא על ידי השוואה למושחת מפורסם. ההשוואה תגרום לכולם להרים גבה: איך אפשר להשוות ביניהם, הוא כל כך שונה למרות מה שהוא עשה, בכל זאת, הוא עדיף ממנו עשרות מונים. כלומר, לפעמים הדרך להסיר קטרוג ומידת הדין היא רק על ידי שמקצינים את התדמית של האדם והופכים אותו כביכול לאדם רע ביותר, דווקא זה מעורר את הטוב שלו וניתן להבחין שיש בו נקודות חיוביות רבות.
מצער ואבל עושים מעבר חד לנחמה ולתקווה!
בדומה לכך, בית המקדש נקרא “תפארת ישראל” כי היופי של בית המקדש הוא ההתפארות שהשם מתפאר בעם ישראל במעשיהם הטובים. כשעם ישראל חטאו, העוצמה של הקטרוג הייתה כל כך תובענית שלא היה ניתן לעמוד נגדה, ככל שהיו מנסים להסביר את האהבה של הבורא אלינו, ולתרץ את מעשינו, הקטרוג רק היה מתגבר עד שהבורא היה נאלץ חלילה להכחיד את עם ישראל. לכן השם החריב את בית המקדש, ובכך הסכים כביכול עם טענת הגויים: “ככל הגויים בית ישראל”, כאילו באמת אין לו יותר התפארות בעם ישראל ואין להם שום יתרון על הגויים עובדי עבודה זרה.
אך הבורא עשה זאת מאהבה עצומה שלו אלינו, כי ברגע של החורבן כאשר הושווינו חלילה לחלוטין לגויים עובדי עבודה זרה, מיד התעוררה השאלה: האמנם?! האם באמת יתכן אין שום פאר לעם ישראל? זה הרי לא יתכן! איך אפשר להשוות יהודי ככל שיהיה גרוע לגוי עובד עבודה זרה? הרי בסופו של דבר כל יהודי, אפילו מי שרחוק ביותר מיהדות, יש לו נקודה פנימית של טוב והוא שווה לאין ערוך יותר מגוי עובד עבודה זרה, כמו שחכמינו דורשים על הפסוק בשיר השירים: “כפלח הרמון רקתך”, המילה ‘רקתך’ יש לה משמעות כאילו כתוב ‘ריקנים’, כלומר, גם הריקנים שבך מלאים מצוות כרמון. לכן, ברגע של החורבן התחילה הנחמה. דווקא כאשר אנו מושווים חלילה לשאר הגויים מתחיל לבלוט הטוב שלנו לעומת שאר האומות, ואז שוב מתעוררת האהבה של השם אלינו.
הדוגמא המפורסמת היא של יוסף ‘משיתא’, מתייוון מפורסם, שהגיע לדיוטא תחתונה כל כך שכאשר היוונים חששו להיכנס לבית המקדש ולקחת את כלי בית המקדש, הם הציעו לו להיכנס לבית המקדש ובתמורה הבטיחו לו שהדבר הראשון שהוא יוציא יהיה שלו. הוא נכנס ויצא עם המנורה של בית המקדש. כאשר היוונים ראו את המנורה הם התפעלו מאוד ואמרו לו: זה דבר שראוי למלך לא לאזרח פשוט, תיכנס שוב והדבר הבא שתיקח יהיה שלך, אך הוא סירב ואמר: ‘די לי שהכעסתי את בוראי פעם אחת, לא אכעיס אותו פעם נוספת’. הם ניסו לפתות אותו בהנחות מס לשלוש שנים, אך הוא סירב בתוקף. גם כשהם עברו לעינויים, הוא סירב, ובכל פעם שהעינויים גברו, הוא אמר: ‘אוי לי שהכעסתי את בוראי’. עד שיצאה נשמתו מתוך תשובה שלמה. אז איך אפשר להשוות בין יהודי הפחות ביותר לגוי עובד עבודה זרה?!
רבי נתן מוסיף שהרעיון הזה קיים בכל יהודי בכל עת, פעמים רבות אדם מדשדש בחטאים ומידת הדין מקטרגת עליו, ככל שננסה לצבוע את הנקודות הטובות שלו בצבעים יפים, עדיין, ביחס לציפיות איך שראוי שיהודי יתנהג אנחנו בבעיה קשה. זה מזכיר את הקטרוג של הגויים: “ככל הגויים בית ישראל”, כאילו באמת אין יתרון ליהודי זה מעבר לגוי שעושה ככל העולה על רוחו. העצה לכך היא כביכול להסכים עם הקטרוג: “אכן אני רע לחלוטין”! וממש כמו בעת החורבן, דווקא ההשוואה המקוממת הזו תביא את השאלה המתבקשת: “האמנם”?! וכך יקל עלינו להבחין בנקודות הטובות שבנו, ולהתנחם בטוב שבנו ולהתעורר באמת לעבודת השם.
(על פי ליקוטי הלכות, ראשית הגז, ד).
כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם!