ההתחלה לא מחייבת? ועוד איך שכן. סיפורו של אלוף הקראטה שהפך לרב כשהוא נעזר בטכניקות אמנות הלחימה.
אני זוכר את הסיפור הזה כאילו קראתי אותו אתמול.
פישל ג’ייקובס, או פליפ בקיצור, הוא אלוף בקראטה שהגיע לדרגות גבוהות מאוד באמנות הלחימה הזו. אבל מה שתפס אותי בסיפור שלו הוא לא העובדה שהוא ספורטאי בן 55 עם זקן וציצית ורב מוסמך שיכול לשבור לבנים עם מרפק חשוף. אלא, דווקא הרעיון האדיר של להשתמש באותן טכניקות שהפכו אותו למאסטר בקראטה כדי להיות רב.
כשפליפ היה צעיר המשפחה שלו עברה לעיירה בשם וורמונט בארצות הברית, שם גילה שהוא הילד היהודי היחיד בסביבה. וכמו שאתם מתארים לעצמכם, הילדים עשו לו “קבלת פנים” ולבית הוא חזר עם פצעים מדממים. אחרי אחת הפציעות הכואבות, בדרכו חזרה הביתה, הוא ראה פרסומת של בית ספר לקראטה קוריאני חדש שנפתח סמוך למקום מגוריו. מאותו יום במשך 13 השנים הבאות, פליפ הקדיש שעות של אימונים ולימודים באמנות הקראטה.
“הם ניהלו את זה כמו שהם מנהלים בתי ספר כאלה במזרח” מספר פליפ, “כל תנועה וצעד מתפרקת לחתיכות קטנות שצריך להשלים. וכל העניין הוא חזרה ושינון ואימונים על גבי אימונים, להכות להכות להכות ושוב פעם להכות – עשר אלף פעמים אותו צעד, ובכל פעם לנסות ליצור יותר כוח, להוציא עוד כוח מהבטן שלך עד שאתה הופך להיות סופר ממוקד”.
אולי גם זה יעניין אתכם:
תמצית החיים בשתי דקות ו-23 שניות
רגע בלי מחשבה – להתמודד עם מחשבות שליליות
כך הוא הפך למאסטר בתחום עד שזכה בלא מעט אליפויות. אחרי שמונה שנים, בחצי הדרך של אימונים מפרכים בתכנית האולימפית של ארצות הברית, פליפ החליט לשים את הקראטה בצד ולהתחיל ללמוד ולהתמחות ביהדות, הדת שלו. הוא הגיע לישיבה בכפר חב”ד ואז גילה שהאתלט שבתוכו נקלע לקשיים גדולים בלימוד. איך מתמודדים עם זה? פשוט, הוא החליט להשתמש ביכולות והמיומנויות שרכש כאלוף קראטה כדי להתגבר על הקשיים הללו.
“שברתי אות אחרי אותו. שברתי כל אות לחלקים וחרטתי אותן במוח שלי. לקחתי את האות הראשונה, דמיינתי אותה, הכנסתי אותה לתוך הקרביים שלי. עם האות הראשונה זה לקח לי שנתיים. חודשים לקח לי ללמוד פרק אחד”.
“להכות להכות להכות ושוב פעם להכות – עשר אלף פעמים אותו צעד, ובכל פעם לנסות ליצור יותר כוח, להוציא עוד כוח מהבטן שלך עד שאתה הופך להיות סופר ממוקד”…
כשקראתי את הסיפור הזה התמלאתי התפעלות מכוח המשמעת המפעים שבן אדם צריך כדי להיות מומחה באמנות הלחימה. בחברה המערבית, אנחנו כל כך מורגלים לקיצורי דרך ולכמה שיותר מהר בכל דבר או בתהליך שאנו חווים. כשאנחנו מתחילים משהו חדש, נניח פרויקט כלשהו, ודברים לא קורים כמו שאנחנו רוצים שהם יקרו – אנחנו מתעלמים ממנו, נוטשים אותו ועוברים לדבר הבא שמא ואולי איתו זה יראה אחרת. אבל האכזבה לא מאחרת ומתגלה במלוא הדרה.
הרעיון של לשבור משהו לחתיכות קטנות ולהתחיל שוב ושוב מההתחלה – אלפי פעמים עד שהשלמנו אותו – הוא דבר לא מוכר, או מנוכר, לי בכל אופן. אני בטבעי שלי מאוד ביקורתי כלפי עצמי וכזה שיאכל את עצמו מבפנים למה לא היה לי מורה כמו פליפ…
אבל מצד שני, גם לחיות כיהודי זאת אמנות בפני עצמה. בוודאי שיש תפניות – עליות וירידות, הרי אי אפשר להשיג הכל בבת אחת ולהפוך ל’צדיק’ בין-לילה, גם אי אפשר לשנות מידת נפש או לשבור את התאוות אם לא אחרי מי-יודע- כמה ירידות. האם זה הגיוני ומוצדק להתעצבן ולכעוס כל כך מהר ולרדת מהעניין אחרי ניסיון או שניים? אם היינו מבינים עד כמה מורכב העניין של לשנות את עצמנו, לא היינו קשים עם עצמנו. ולא רק, והיינו מגלים שקל יותר להתמודד עם משמעת עצמית מדודה ושקולה, צעד אחרי צעד, מאשר הסתערות על עצמנו בבחינת ‘תפסת מרובה לא תפסת כלום’.
בספר שבחי מוהר”ן אפשר למצוא תיאורים רבים על תחילת דרכו והשאיפות של רבי נחמן מברסלב בעבודתו הרוחנית עוד כנער. בין כל האנקדוטות המדהימות של חייו מצאתי את הדיבור המעצים הזה:
“והיה רגיל להתחיל בכל פעם מחדש, דהיינו כשנפל ממדרגתו לפעמים לא היה מייאש עצמו בשביל זה, רק אמר שיתחיל מחדש כאילו לא התחיל עדיין כלל לכנוס בעבודתו יתברך רק עתה הוא מתחיל מחדש. וכן בכל פעם ופעם תמיד היה רגיל להתחיל מחדש והיה לו כמה התחלות ביום אחד, שגם ביום אחד לפעמים נפל מעבודתו, והיה מתחיל מחדש, וכן כמה פעמים ביום אחד…” (שבחי הר”ן ו).
כשרבי נחמן היה עסוק בעבודת השם שלו, הוא עשה הכל עם מאמצים גדולים והרבה מאוד כוח נפשי. שום דבר לא בא לו בקלות. כל דבר שהשיג הצריך ממנו מאמצים, השקעה, תפילות, עבודה עצמית והרבה זמן. היו לו אלפי ירידות ואלפי עליות. הדבר שהיה הכי קשה לרבי נחמן בעבודת השם שלו הוא לקבל את עול הדבקות האמיתית. בכל פעם שהתחיל הוא נפל שוב ושוב, ואז היה מתחיל מחדש שוב, ושוב מעוד ונכשל ושוב קם. זה קרה אינספור פעמים, כפי שנהג לספר לשומעיו.
לחיות כיהודי – זאת אמנות בפני עצמה!
בסופו של דבר, רבי נחמן הצליח לעמוד ולהמשיך הלאה בלי לתת את דעתו לשום דבר בעולם שניסה להפריע לו בעבודת השם שלו. מאותו רגע, הלב שלו היה מלא בנחישות למסור את נפשו לעבודת השם ולהתקרב אליו. אבל גם אז, הוא שוב נפל ושוב קם הרבה פעמים. ואז, בנקודה זו הוא קיבל החלטה חשובה – לעולם לא לנטוש את העבודה שלו, את הדבקות, ולא משנה כמה פעמים הוא ייפול או מה יקרה, הוא יישאר נאמן ומסור ליכולת הכי טובה מבחינתו, לרצון.
אתם מבינים? הוא לא ויתר. התחיל כל פעם מחדש גם כשנפל מהמדרגה הרוחנית בה אחז והיה אומר בפשטות, ‘אתחיל שוב פעם מחדש לעבוד את השם כאילו שזאת הפעם הראשונה’. ושתבינו, זה קרה המון פעמים, ובכל פעם הוא לא התייאש! קם, ניער את הברכיים והתחיל שוב. והוא אפילו עשה את זה כמה פעמים ביום, ובכל פעם קיבל על עצמו להתחיל שוב…
מהאנקדוטה המקסימה הזו לומדים דבר אחד בסיסי וחשוב: שישנו הבדל מהותי בין ירידה לבין נפילה (ברוחניות). וכפי שרבי נחמן מרחיב להסביר וללמד במקומות רבים, שאין דבר כזה צמיחה רוחנית תמידית. אנחנו חייבים להיות בתוך מעגל הירידות והעליות, כי כך בורא עולם יצר את החיים. אבל רבי נחמן מלמד אותנו שהירידות האלה לא ישפיעו בשום צורה ודרך על הדבקות והרצון שלנו לרוחניות. גם אם אני לא “מרגיש את זה” אני חייב להמשיך הלאה עם מה שאני כן יכול ולעולם לא לחשוב, אפילו לא לשנייה, שהקב”ה לא מתעניין בי. אעשה כל שביכולתי ואתפלל על השאר. וכמובן, לא נוכל להתחיל למלא את המשימה הרוחנית שלנו בעולם הזה בלעדי טכניקה זו.
ותודו שהגילוי הנפלא הזה משחרר מהחשיבה המשעבדת שאם נכשלתי אז זהו. סוף העולם ואין חלילה דרך חזרה.
טעות גדולה.
כי כל אחד מאיתנו יכול וצריך להרגיש חופשי ומשוחרר מכל סוג של עבדות רוחנית, מכל מה שכובל ומפיל אותו, וכמובן גם מהסבל, ולהמשיך הלאה ולהשיג דברים נפלאים שמחכים לו בדרך.
אנחנו רק צריכים לזכור לשכוח את העבר ולהתחיל מחדש. כל יום, אני צריך להזכיר לעצמי שלא משנה מה קורה או מה יהיה, אלוקים אוהב אותי ולעולם לא יעזוב אותי. למרות אתגרי החיים, אמשיך לנסות לעשות את הטוב ביותר מבחינתי, לכסוף ולהתגעגע לגדול ברוחניות שלי. כי בדרך זו אני וכל עם ישראל נזכה במהרה לגאולה, לחרות האמיתית, אמן.
ופליפ הוא דוגמה נפלאה שזה אפשרי!
אתם מוזמנים ליהנות ממגוון מאמרים מרתקים בנושא חברה והשקפה בקישור הזה , תיהנו!
